אֲנָן תַּנִּינן כָּאֱגוֹז. אִת תַּנָּיֵי תַנֵּי. עַד כָּאֱגוֹז. מָאן דְּאָמַר. כָּאֱגוֹז. כָּאֱגוֹז עַצְמוֹ כָשֵׁר. מָאן דְּאָמַר. עַד כָּאֱגוֹז. כָּאֱגוֹז עַצְמוֹ פָּסוּל.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' זה שהוא משכים לצאת לדרך. ועדיין לא הגיע זמן ק''ש ותפלה נוטל לולב וכו' שאלו מכיון שעלה עמוד השחר כשרין ולכשתגיע עונות ק''ש ה''ז קורא ומתפלל:
ר' זעירה בעי. אי נימא הכין חד והכין חד כלומר ההולכה ממנו ולהלאה נחשב לחד והכין חד ההבאה אצלו נחשב ג''כ לפעם אחד ונמצא שאין צריך כי אם עוד הולכה אחת והרי הן ג' פעמים או דילמא הכין והכין חד ההולכה עם ההבאה אינו נחשב אלא לפעם אחד וצריך הולכה והבאה ג' פעמים:
תמן תנינן. פ''ט דנדר גבי שבעה סממנין מעבירין על הכתם וצריך לכסכס וכו' ובעי נמי כה''ג אם הכן חד והכן חד וכו' ולא איפשטא:
אנן תנינן כאגוז. דמשמע כאגוז עצמו כשר:
ואית תניי תני עד כאגוז. דמשמע עד כאגוז ולא עד בכלל וכדמפרש ואזיל:
הלכה: אֶתְרוֹג הַבּוֹסֶר. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר. אֵינוֹ פֶרִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. פֶּרִי. רִבִּי אִילָא רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. אַתְייָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן כְּשִׁיטַּת רִבִּי עֲקִיבָה רַבּוֹ. כְּמַה דְרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר. אֶתְרוֹג בּוֹסֶר אֵינוֹ פֶרִי. כֵּן רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר. אֶתְרוֹג בּוֹסֶר אֵינוֹ פֶרִי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. וְכִי כָל שֶׁהוּא כָשֵׁר בַּלּוּלָב חַייָב בְּמַעְשְׂרוֹת וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר בַּלּוּלָב אֵינוֹ חַייָב בְּמַעְשְׂרוֹת. הָתִיבוֹן. הֲרֵי מְנוּמָּר. הֲרֵי הוּא גָדַל בִּדְפוּס. הֲרֵי הוּא עָשׂוּי כְכַדּוּר. הֲרֵי הוּא פָסוּל בְּלוּלָב וְחַייָב בְּמַעְשְׂרוֹת. 15b מִסְתַּבְּרָא רִבִּי שִׁמְעוֹן יוֹדֶה לְרִבִּי עֲקִיבָה. רִבִּי עֲקִיבָה לֹא יוֹדֵי לְרִבִּי שִׁמְעוֹן. רִבִּי שִׁמְעוֹן יוֹדֵי לְרִבִּי עֲקִיבָה. דִּכְתִיב פְּרִי. וְאֵינוֹ פֶרִי. רִבִּי עֲקִיבָה לֹא יוֹדֵי לְרִבִּי שִׁמְעוֹן. הֲרֵי מְנוּמָּר. הֲרֵי גָדַל בִּדְפוּס. הֲרֵי הוּא עָשׁוּי כְכַדּוּר. הֲרֵי הוּא פָסוּל בְּלוּלָב וְחַייָב בְּמַעְשְׂרוֹת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' הא בהודו לא. בתמיה דקתני והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד וכי לא נענעו בהודו תחלה וסוף הרי ר''ג ור' יהושע מתלמידי ב''ה הן ומשני להוציא אף באנא ה' הצליחה נא כלומר לא בא להוציא אלא הא דקאמרי בית שמאי אף בהצליחה נא להכי קאמר אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד ולא להוציא בהודו ה' תחלה וסוף:
גמ' אתרוג הבוסר. שלא נתגדל כל צרכו ר''ע אומר אינו פרי ופסול היא לצאת בו וחכמים אומרים פרי הוא וכשר. וגרסינן להא לעיל בפ''ק דמעשרות בהלכה ד':
התיבון. לר' יוסי והרי אתרוג המנומר או שגדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת או שהוא עגול ככדור הרי הוא פסול ללולב ובמעשרות חייב הוא לדברי הכל:
מסתברא וכו'. כלומר אלא דלא כר' יוסי והכי הוא דמצינן למימר דמסתברא היא דר''ש יודה לר''ע דפסול הוא משום פרי עץ והאי לאו פרי הוא אבל ר''ע לא יודי לר''ש לענין מעשרות ומכח האי קושיא דמקשינן הרי מנומר וכו' ואיכא למימר דטעמיה דר''ע הכא משום דבעינן הדר וליכא:
אתיא דר''ש. דתנינן שם ר''ש פוטר באתרוגים קטנים מן המעשרות וזהו כשיטת ר''ע רבו דאינו חשיב פרי וכדר' יוסי דלקמיה וגריס שם א''ר יוסי כל שהיא כשר ללולב הוא דחייב במעשרות וקס''ד דהיינו נמי טעמיה דר''ע דקסבר שאין לו דין פרי לכל דבר:
אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. אִילּוּ הֲוָה כְתִיב וְכַפּוֹת תְּמָרִים. יְאוּת. לֵית כְּתִיב אֶלָּא כַּפּוֹת תְּמָרִ֔ים. אֲפִילוּ זֶה בְיָדוֹ אַחַת וְזֶה בְיָדוֹ אַחַת. אָֽמְרוּ עָלָיו עַל רִבִּי עֲקִיבָה שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְאֶתְרוֹג עַל כְּתֵיפָיו.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
א''ר יוסי אילו הוה כתיב. פרי עץ הדר וכפות תמרים יאות הוה דאמרי'. כדי שיאחז שניהם בידו אחת אבל השתא דלית כתיב אלא כפות תמרים בא ללמד דאין השיעור בכדי שיצרף שניהם בידו אחת אלא אפי' זה בידו אחת וזה בידו אחת:
משנה: אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֶלָּא בְמִינוֹ דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֲפִילּוּ בִמְשִׁיחָה. אָמַר רִבִּי מֵאִיר מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִית שֶׁל זָהָב. אָֽמְרוּ לוֹ בְּמִינוֹ הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמָטָּה: וְאֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין בְּהוֹדוּ לַיי' תְּחִילָּה וָסוֹף זְאַף בְּאָנָא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא כְדִבְרֵי הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אַף בְּאָנָּא יי' הַצְּלִיחָה נָּא. אָמַר רִבִּי עֲקִיבָה צוֹפֶה הָיִיתִי בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁכָּל הָעָם מְטָֽרְפִין בְּלוּלְבֵיהֶן וְהֵם לֹא נִיעְנְעוּ אֶלָּא בְאָנָּא יי' הוֹשִׁיעָה נָּא בִלְבַד. מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה בְיָדוֹ לוּלָב כְּשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ יִטּוֹל עַל שׁוּלְחָנוֹ. אִם לֹא נָטַל בַשַּׁחֲרִית יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתני' מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו. כך היו נוהגין שאחד קורא את הלל ומוציא את הרבים ואלו אנן חייבין בקריאת הלל דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ומי שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את המחויב מידי חובתו הלכך עונה אחריו מלה במלה מה שהוא אומר:
ואיכן היו מנענעין. אדריש פירקין מהדר דקתני לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו כשר אלמא דמצוה לנענע והיכן היו מנענעין:
בהודו לה' תחלה. תחלת הודו הראשון וסוף הודו האחרון שבסוף הלל וכיצד מנענע מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות ומעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים ובהולכה מנענע ג' פעמים וכן בהבאה וכן בעלייה ובירידה על כל אחת ואחת שלשה פעמים:
והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד. כלומר לאפוקיי בהצליחה נא אבל בהודו תחלה וסוף היו מנענעין וכב''ה והכי מפרש בגמרא:
מתני' מי שבא בדרך וכו' יטול על שלחנו. אם שכח ולא נטלו קודם אכילה יפסיק סעודתו ויטול על שלחנו ובדליכא שהות מיירי דהא מדקתני מי שבא בדרך ש''מ דבחול המועד הוא ואין נטילת לולב אלא מדרבנן ואי דאיכא שהות לא היה צריך להפסיק וכדתנן בפ''ק דשבת גבי תפלה ואם התחילו אין מפסיקין ובדאיכא שהות להתפלל אח''כ:
ותהא לו מאירה. שלא למד ונצרך לשלוחים האלו שיהו מקרין אותו:
אם היה גדול מקרא אותו. ודרך הגדול להקרות ואפי' לבקיאים:
עונה אחריו הללויה על כל דבר. שכך היו נוהגים לענות אחר המקרא את הלל לענות על כל דבר ודבר הללויה:
מקום שנהגו לכפול. כל פסוק ופסוק מאודך ולמטה עד סוף הלל כופלין לפי שכל אותו הפרק מהודו לה' כי טוב עד אודך כי עניתני כפול הוא במקרא ומאודך ולמטה איננו כפול לכך נהגו לכפול מקראות הללו:
לפשוט. ולא לכפול יפשוט:
לברך אחריו וכו'. לאחריו הוא דתלוי במנהג אבל לפניו מצוה היא שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן:
הלוקח לולב מחבירו בשביעית. חבר שלוקח הושענא כולה מחבירו עם הארץ בשביעית יבקש ממנו ליתן לו האתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית מעם הארץ שחשוד הוא על השביעית ונהי דדמי לולב יכול ליתן לו שהלולב עץ בעלמא הוא ואין בו קדושת שביעית אבל דמי אתרוג אינו יכול ליתנו לו שפירות שביעית צריכין להתבער בשביעית הן ודמיהן הלכך מבקש ממנו שיתן לו האתרוג במתנה ואם לא רצה ליתן לו במתנה מבליע היא לו דמי אתרוג בלולב שמשלם לו דמי לולב ביוקר עד שיתרצה ליתן לו האתרוג במתנה:
בגימונות של זהב. בחוטי זהב כפופין מלשון הלכוף כאגמון:
במינו היו אוגדין אותו למטה. לקיים מצות אגד וזה שלמעלה לנוי בעלמא הוה:
מתני' אין אוגדין את הלולב אלא במינו. ר' יהודה לטעמיה דס''ל לולב צריך אגד והלכך אי אגיד ליה במינא אחרינא הוה ליה חמשה מינין ועובר משום בל תוסיף:
ר''מ אומר אפי' במשיחה. חוט של משיחה דס''ל לולב א''צ אגד ולית ביה משום בל תוסיף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכן הלכה דלולב א''צ אגד אלא משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות אוגדין אותו:
הלכה: הָא בְהוֹדוּ לֹא. לְהוֹצִיא. אַף בְּאָנָּא יי' הַצְּלִיחָה נָּא.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' הא בהודו לא. בתמיה דקתני והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד וכי לא נענעו בהודו תחלה וסוף הרי ר''ג ור' יהושע מתלמידי ב''ה הן ומשני להוציא אף באנא ה' הצליחה נא כלומר לא בא להוציא אלא הא דקאמרי בית שמאי אף בהצליחה נא להכי קאמר אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד ולא להוציא בהודו ה' תחלה וסוף:
גמ' אתרוג הבוסר. שלא נתגדל כל צרכו ר''ע אומר אינו פרי ופסול היא לצאת בו וחכמים אומרים פרי הוא וכשר. וגרסינן להא לעיל בפ''ק דמעשרות בהלכה ד':
התיבון. לר' יוסי והרי אתרוג המנומר או שגדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת או שהוא עגול ככדור הרי הוא פסול ללולב ובמעשרות חייב הוא לדברי הכל:
מסתברא וכו'. כלומר אלא דלא כר' יוסי והכי הוא דמצינן למימר דמסתברא היא דר''ש יודה לר''ע דפסול הוא משום פרי עץ והאי לאו פרי הוא אבל ר''ע לא יודי לר''ש לענין מעשרות ומכח האי קושיא דמקשינן הרי מנומר וכו' ואיכא למימר דטעמיה דר''ע הכא משום דבעינן הדר וליכא:
אתיא דר''ש. דתנינן שם ר''ש פוטר באתרוגים קטנים מן המעשרות וזהו כשיטת ר''ע רבו דאינו חשיב פרי וכדר' יוסי דלקמיה וגריס שם א''ר יוסי כל שהיא כשר ללולב הוא דחייב במעשרות וקס''ד דהיינו נמי טעמיה דר''ע דקסבר שאין לו דין פרי לכל דבר:
רַב חִייָה בַּר אַשִּׁי בְשֵׁם רַב. זֶה שֶׁהוּא מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ נוֹטֵל לוּלָב וּמְנַעְנֵעַ. שׁוֹפָר וְתוֹקֵעַ. לִכְשֶׁתַּגִּיעַ עוֹנַת קִרְיַת שְׁמַע הֲרֵי זֶה קוֹרֵא אֶת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל. תַּנֵּי. צָרִיךְ לְנַעְנֵעַ שְׁלֹשָׁה פְעָמִים. רִבִּי זְעוּרָה בָעֵי. הָכֵין חַד וְהָכֵין חַד אוֹ הָכֵין וְהָכֵין חַד. תַּמָּן תַּנִּינָן. צָרִיךְ לְכַסְכֵּס שָׁלשׁ פְּעָמִים לְכָל דָּבָר וְדָבָר. רִבִּי זְעוּרָה בָעֵי. הָכֵין חַד וְהָכֵין חַד אוֹ הָכֵין וְהָכֵין חַד.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' זה שהוא משכים לצאת לדרך. ועדיין לא הגיע זמן ק''ש ותפלה נוטל לולב וכו' שאלו מכיון שעלה עמוד השחר כשרין ולכשתגיע עונות ק''ש ה''ז קורא ומתפלל:
ר' זעירה בעי. אי נימא הכין חד והכין חד כלומר ההולכה ממנו ולהלאה נחשב לחד והכין חד ההבאה אצלו נחשב ג''כ לפעם אחד ונמצא שאין צריך כי אם עוד הולכה אחת והרי הן ג' פעמים או דילמא הכין והכין חד ההולכה עם ההבאה אינו נחשב אלא לפעם אחד וצריך הולכה והבאה ג' פעמים:
תמן תנינן. פ''ט דנדר גבי שבעה סממנין מעבירין על הכתם וצריך לכסכס וכו' ובעי נמי כה''ג אם הכן חד והכן חד וכו' ולא איפשטא:
אנן תנינן כאגוז. דמשמע כאגוז עצמו כשר:
ואית תניי תני עד כאגוז. דמשמע עד כאגוז ולא עד בכלל וכדמפרש ואזיל:
משנה: מִי שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין וּתְהִי לוֹ מְאֵירָה. אִם הָיָה גָדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ עוֹנֶה אַחֲרָיו הַלְלוּיָהּ׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתני' מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו. כך היו נוהגין שאחד קורא את הלל ומוציא את הרבים ואלו אנן חייבין בקריאת הלל דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ומי שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את המחויב מידי חובתו הלכך עונה אחריו מלה במלה מה שהוא אומר:
ואיכן היו מנענעין. אדריש פירקין מהדר דקתני לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו כשר אלמא דמצוה לנענע והיכן היו מנענעין:
בהודו לה' תחלה. תחלת הודו הראשון וסוף הודו האחרון שבסוף הלל וכיצד מנענע מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות ומעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים ובהולכה מנענע ג' פעמים וכן בהבאה וכן בעלייה ובירידה על כל אחת ואחת שלשה פעמים:
והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד. כלומר לאפוקיי בהצליחה נא אבל בהודו תחלה וסוף היו מנענעין וכב''ה והכי מפרש בגמרא:
מתני' מי שבא בדרך וכו' יטול על שלחנו. אם שכח ולא נטלו קודם אכילה יפסיק סעודתו ויטול על שלחנו ובדליכא שהות מיירי דהא מדקתני מי שבא בדרך ש''מ דבחול המועד הוא ואין נטילת לולב אלא מדרבנן ואי דאיכא שהות לא היה צריך להפסיק וכדתנן בפ''ק דשבת גבי תפלה ואם התחילו אין מפסיקין ובדאיכא שהות להתפלל אח''כ:
ותהא לו מאירה. שלא למד ונצרך לשלוחים האלו שיהו מקרין אותו:
אם היה גדול מקרא אותו. ודרך הגדול להקרות ואפי' לבקיאים:
עונה אחריו הללויה על כל דבר. שכך היו נוהגים לענות אחר המקרא את הלל לענות על כל דבר ודבר הללויה:
מקום שנהגו לכפול. כל פסוק ופסוק מאודך ולמטה עד סוף הלל כופלין לפי שכל אותו הפרק מהודו לה' כי טוב עד אודך כי עניתני כפול הוא במקרא ומאודך ולמטה איננו כפול לכך נהגו לכפול מקראות הללו:
לפשוט. ולא לכפול יפשוט:
לברך אחריו וכו'. לאחריו הוא דתלוי במנהג אבל לפניו מצוה היא שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן:
הלוקח לולב מחבירו בשביעית. חבר שלוקח הושענא כולה מחבירו עם הארץ בשביעית יבקש ממנו ליתן לו האתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית מעם הארץ שחשוד הוא על השביעית ונהי דדמי לולב יכול ליתן לו שהלולב עץ בעלמא הוא ואין בו קדושת שביעית אבל דמי אתרוג אינו יכול ליתנו לו שפירות שביעית צריכין להתבער בשביעית הן ודמיהן הלכך מבקש ממנו שיתן לו האתרוג במתנה ואם לא רצה ליתן לו במתנה מבליע היא לו דמי אתרוג בלולב שמשלם לו דמי לולב ביוקר עד שיתרצה ליתן לו האתרוג במתנה:
בגימונות של זהב. בחוטי זהב כפופין מלשון הלכוף כאגמון:
במינו היו אוגדין אותו למטה. לקיים מצות אגד וזה שלמעלה לנוי בעלמא הוה:
מתני' אין אוגדין את הלולב אלא במינו. ר' יהודה לטעמיה דס''ל לולב צריך אגד והלכך אי אגיד ליה במינא אחרינא הוה ליה חמשה מינין ועובר משום בל תוסיף:
ר''מ אומר אפי' במשיחה. חוט של משיחה דס''ל לולב א''צ אגד ולית ביה משום בל תוסיף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכן הלכה דלולב א''צ אגד אלא משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות אוגדין אותו:
רִבִּי זְעוּרָה בָעֵי קוֹמֵי רִבִּי אַבָּהוּ. מַה נַעֲנֵי. אֲמַר לֵיהּ [רִבִּי אַ]בָּא כִּיפָה (קוֹמָךְ) [קוֹמִי]. רִבִּי יוֹנָה עֲנִי הָכֵין וְהָכֵין. רִבִּי לִעֶזֶר לָא עֲנִי הָכֵין וְהָכֵין. רַב בְּשֵׁם רַב אַבָּא בַּר חָנָה בְשֵׁם רַב. וְהוּא שֶׁעָנָה רָאשֵׁי פְרָקִים. רִבִּי זְעוּרָה בָעֵי. וְהַיי לֵין אִינּוּן רָאשֵׁי פְרָקִים. הַֽלְלוּיָ֙הּ ׀ הַ֭לְלוּ עַבְדֵ֣י י'י הַֽ֝לְלוּ אֶת שֵׁ֥ם י'י: בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי חִייָה בַּר בָּא. מְנַיִין אִם שָׁמַע וְלֹא עָנָה יָצָא. אַמַר לוֹן. מִן מַה דַאֲנָן חַמְייָן רַבָּנִין רַבְרְבַייָא קַיימִין בְּצִיבּוּרָא וְאִילֵּין אָֽמְרִין בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא. וְאִילֵּין אָֽמְרִין. בְּשֵׁ֣ם י'י. וְאֵילוּ וָאֵילּוּ יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מה נעני. אנן אחר המקרא את הלל:
א''ל ר' אבא דמן כיפה לפני ר' יונה עני הכין והכין כלומר כפי שהמקרא אומר עני כן וכן אחריו:
ר' אלעזר לא עני הכין והכין אלא כהאי דרב בשם ר' אבא ובר חנה אמר זה בשם רב לעיל בסוף פ''ח דברכות והתם גריס רב בשם אבא בר חנה ואית דאמרי לה אבא בר חנה בשם רב ואיתא התם נמי להא דלקמן עד סוף הסוגיא:
והוא שעונה ראשי פרקים אחריו. והי אילין ראשי פרקים הללויה הללו עבדי ה' וכו' כך עונה אחר כל מה שאומר המקרא עונה הוא ראשי פרקים הללו:
מנין אם שמע וכו'. שהשומע כעונה הוא:
מן מה דאנן חמיין חכמים גדולים שעומדין בצבור בשעת הלל והללו אומרים ברוך הבא והללו מסיימין בשם ה' ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן שמע מינה שהשומע כעונה:
הלכה: רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר הַלְּלוּ יָ'הּ. וְחוֹרָנָה אָמַר הַלֵּלוּיָהּ. מָאן דְּאָמַר הַלְלוּ יָ'הּ. נֶחֱלַק וְאֵינוֹ נִמְחָק. מָאן דְּאָמַר הַלֵּלוּיָהּ. נִמְחָק וְאֵינוֹ נֶחֱלַק. וְלָא יָֽדְעִין מָאן אֲמַר דָא וּמָאן אֲמַר דָא. מִן מַה דַאֲמַר רַב. שְׁמָעִית מִן חָבִיבִי. אִם יִתֵּן לִי אָדָם סֵפֶר תִּילִים שֶׁלְרִבִּי מֵאִיר מוֹחֵק אֲנִי אֶת כָּל הַֽלְלוּיָֽהּ שֶׁבּוֹ. שֶׁלֹּא נִתְכַּווֵן לְקַדְּשָׁן. הֲוִי דוּ אָמַר הַלֵּלוּיָהּ. מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִן פְלִיגִין. דְּאָמַר רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. בַּעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁלְשֶׁבַח נֶאֲמַר סֵפֶר תִּילִים. בְּאִישׁוּר בְּנִיצּוּחַ בְּנִיגוּן בְּשִׁיר בְּמִזְמוֹר בְּהַשְׂכֵּל בְּרִינָּה בְתוֹדָה בִתְפִילָּה בִבְרָכָה. הַמְאוּשָּׁר שֶׁבְּכוּלָּן הַלְלוּיָה. שֶׁהַשֵּׁם וְהַשֶּׁבַח כְּלוּלִין בּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ולא ידעין וכו' אלא מן מה דאמר רב שמעית מן חביבי ר' חייה שהיה דודו של רב והוא אמר אם יתן לי אדם ספר תהלים של ר' מאיר מוחק אני את כל הללויה שבו שלא נתכוין לקדשו:
הוי דהוא אמר הללו יה. כלומר שמע מינה דרב היא דסבירא ליה שנחלק לשתי תיבות הללו יה ולפי שראה בספר של ר''מ שהיה כתוב בו הללויה בתיבה אחת וא''כ מסתמא לא נתכוין לקדשו לכך אמר מוחק אני את כל הללויה שבו שצריך להיות בשתי תיבות ולקדש את השם. ובמגילה גריס הוי דהוא אמר הללויה בתיבה אחת ולפי זה צ''ל שסומך היה על ר''מ שכתב כך ולא נתכוין לקדשו ויפה עשה שכך צריך להיות אלא דלישנא אם יתן לי אדם וכו' אינו מתפרש יפה לגי' זו ונראה דגי' דכאן עקרית היא:
מיליהון דרבנן. דלקמן פליגין על הא דקאמר מ''ד הללויה נמחק ואינו נחלק דאמר ר' סימון בשם ריב''ל בעשרה לשונות וכו' המאושר שבכולן הללויה שהשם והשבת כלולין בו אלמא דאפילו אם נכתבו בתיבה אחת יש בו קדושת השם דאין לומר כמ''ד הללויה בשתי תיבות דאם כן אין השם והשבח כלולין הן:
רב ושמואל חד אמר הללויה בתיבה אחת ואחרינא אמר הללו יה בב' תיבות וכדמפרש ואזיל דמ''ד הללו יה נחלק לשתי תיבות הוא ואינו נמחק השם ומ''ד הללויה תיבה אחת היא ונמחק שאינו קדוש שאינו אלא דרך הילול ושבח:
ועוד אמרו תבא מאירה לבן עשרים וכו'. כלומר וביותר אמרו לזה שהוא גדול ובן עשרים וצריך הוא לבן עשר שגנאי גדול הוא לו שצריך הוא להקטן ממנו:
תיפתר בעונה אחריהן. כך היא הגירסא בר''ה ול''ג אמן ונכונה היא וכלומר הכא במאי עסקינן שהוא עונה הברכה אחריהן מה שהן מברכין וכהאי דתנינן תמן כו' כדתנינן הכא:
אבל אמרו. חכמים אשה מברכת לבעלה וכו'. ניחא אשה וכו'. דמ''מ שייכים במצות הם אלא קטן לאביו בתמיה והא לא כן אמר ר' אחא כל שאמרו חכמים במצות בקטן לא אמרו אלא כדי לחנכו כגון סוכה ולולב וכיוצא בזה הנוהגות בקטן שהגיע לחינוך ומכיון שלחנכו בעלמא הוא היאך מוציא הוא את אביו דקס''ד שהקטן מברך הוא לבדו להוציא את אביו:
גמ' תני. בתוספתא דברכות פרק ו' ומייתי להא לעיל בפ''ג דברכות בהלכה ג' וכן לקמן בסוף פ''ג דר''ה:
משנה: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפּוֹל יִכְפּוֹל לִפְשׁוֹט יִפְשׁוֹט לְבָרֵךְ אַחֲרָיו יְבָרֵךְ. הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. הַלּוֹקֵחַ לוּלָב מֵחֲבֵרוֹ בַּשְּׁבִיעִית נוֹתֵן לוֹ אֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה לְפִי שֶׁאֵין רַשַּׁאי לִיקְחוֹ בַּשְּׁבִיעִית׃
הלכה: 16a תַּנֵּי. אֲבָל אָֽמְרוּ. אִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעֲלָהּ וְעֶבֶד לְרַבּוֹ וְקָטָן לְאָבִיו. נִיחָא אִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעֲלָהּ. עֶבֶד לְרַבּוֹ. קָטָן לְאָבִיו. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶן נְהוֹרַיי. כָּל שֶׁאָֽמְרוּ בְקָטָן כְּדֵי לְחַנְּכוֹ. תִּיפְתָּר. בְּעוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן. כַּהִיא דְתַנִּינָן תַּמָּן. מִי שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ וְעוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין וּתְהֵא לוֹ מְאֵירָה. [וְעוֹד אָֽמְרוּ.] תָּבוֹא מְאֵירָה לְבֶן עֶשְׂרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לְבֶן עֶשֶׂר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ולא ידעין וכו' אלא מן מה דאמר רב שמעית מן חביבי ר' חייה שהיה דודו של רב והוא אמר אם יתן לי אדם ספר תהלים של ר' מאיר מוחק אני את כל הללויה שבו שלא נתכוין לקדשו:
הוי דהוא אמר הללו יה. כלומר שמע מינה דרב היא דסבירא ליה שנחלק לשתי תיבות הללו יה ולפי שראה בספר של ר''מ שהיה כתוב בו הללויה בתיבה אחת וא''כ מסתמא לא נתכוין לקדשו לכך אמר מוחק אני את כל הללויה שבו שצריך להיות בשתי תיבות ולקדש את השם. ובמגילה גריס הוי דהוא אמר הללויה בתיבה אחת ולפי זה צ''ל שסומך היה על ר''מ שכתב כך ולא נתכוין לקדשו ויפה עשה שכך צריך להיות אלא דלישנא אם יתן לי אדם וכו' אינו מתפרש יפה לגי' זו ונראה דגי' דכאן עקרית היא:
מיליהון דרבנן. דלקמן פליגין על הא דקאמר מ''ד הללויה נמחק ואינו נחלק דאמר ר' סימון בשם ריב''ל בעשרה לשונות וכו' המאושר שבכולן הללויה שהשם והשבת כלולין בו אלמא דאפילו אם נכתבו בתיבה אחת יש בו קדושת השם דאין לומר כמ''ד הללויה בשתי תיבות דאם כן אין השם והשבח כלולין הן:
רב ושמואל חד אמר הללויה בתיבה אחת ואחרינא אמר הללו יה בב' תיבות וכדמפרש ואזיל דמ''ד הללו יה נחלק לשתי תיבות הוא ואינו נמחק השם ומ''ד הללויה תיבה אחת היא ונמחק שאינו קדוש שאינו אלא דרך הילול ושבח:
ועוד אמרו תבא מאירה לבן עשרים וכו'. כלומר וביותר אמרו לזה שהוא גדול ובן עשרים וצריך הוא לבן עשר שגנאי גדול הוא לו שצריך הוא להקטן ממנו:
תיפתר בעונה אחריהן. כך היא הגירסא בר''ה ול''ג אמן ונכונה היא וכלומר הכא במאי עסקינן שהוא עונה הברכה אחריהן מה שהן מברכין וכהאי דתנינן תמן כו' כדתנינן הכא:
אבל אמרו. חכמים אשה מברכת לבעלה וכו'. ניחא אשה וכו'. דמ''מ שייכים במצות הם אלא קטן לאביו בתמיה והא לא כן אמר ר' אחא כל שאמרו חכמים במצות בקטן לא אמרו אלא כדי לחנכו כגון סוכה ולולב וכיוצא בזה הנוהגות בקטן שהגיע לחינוך ומכיון שלחנכו בעלמא הוא היאך מוציא הוא את אביו דקס''ד שהקטן מברך הוא לבדו להוציא את אביו:
גמ' תני. בתוספתא דברכות פרק ו' ומייתי להא לעיל בפ''ג דברכות בהלכה ג' וכן לקמן בסוף פ''ג דר''ה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source